פסק-דין בתיק ה"פ 18220-11-09

התובעת ובעלה דאז נטלו מהנתבע הלוואה לרכישת דירה שהובטחה ברישום משכון על זכויותיהם בדירה. הנתבע מבקש לממש את המשכון בשל חוב הלווים לו ולשם כך פתח בהליכי הוצאה לפועל הכרוכים בפינוי התובעת מהדירה. התובעת מבקשת להצהיר שאינה חייבת לנתבע את החוב המיוחס לה וכי אין לפנותה מהדירה כל עוד היא פורעת את תשלומי ההלוואה כסדרם.  

א.   ההליך והצדדים לו

להלן בתמצית תיאור העובדות הניצבות ברקע ההליך:

1.        ביום 27.3.1990 חתמו התובעת ובעלה דאז, יוסף חיון (להלן החייב הנוסף), על הסכם הלוואה עם טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ (להלן הבנק) לפיו נטלו מהבנק הלוואה בסך 65,000 ש"ח והתחייבו להשיבה על-פי תנאי ההסכם עליו חתמו (להלן הסכם ההלוואה). ההלוואה שימשה את התובעת והחייב הנוסף (להלן יחדיו הלווים) לרכישת דירה 868/2 בשכונת בן-גוריון באור-עקיבא הבנויה על חלקה 1 בגוש 10618 (להלן הדירה). החזר ההלוואה לבנק לפי תנאיו של הסכם ההלוואה הובטח ברישום משכון על זכויות הלווים בדירה [נספחי ז' ל- מ/1].  

2.        בשנת 2001 התגרשו התובעת והחייב הנוסף. מני אז מתגוררת התובעת בדירה עם ילדיה. הצעירה מבין חמשת ילדיה של התובעת, ילידת 22.11.1992, הייתה לבגירה [נספח ד' ל- מ/1].

3.        ביום 8.1.2001 הגיש הבנק נגד התובעת והחייב הנוסף תובענה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 5,322 ש"ח [ת"א (שלום חיפה) 1526/01; להלן התובענה הכספית]. התובענה הוגשה בשל כך שהלווים לא עמדו בהתחייבויותיהם על-פי הסכם ההלוואה וצברו חוב פיגורים בסך 5,322 ש"ח ליום 1.12.2000 [נספח ט' ל- מ/1]. הלווים לא התגוננו נגד התובענה הכספית. ביום 1.3.2001 ניתן נגדם פסק-דין בהיעדר הגנה [להלן פסק-הדין; נספח י' ל- מ/1). בפסק-הדין חויבו הלווים לשלם לבנק 5,322 ש"ח בצירוף ריבית פיגורים בשיעור 19% לשנה החל מיום 17.12.2000 בכפוף להוראות חוק הריבית, תשי"ז-1957. עוד חויבו הלווים בתשלום הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד.

4.        הגשת התובענה הכספית ומתן פסק-הדין לא הפקיעו את הסכם ההלוואה ויתרת ההלוואה לא הועמדה לפירעון מיידי. בגין יתרת ההלוואה שפירעונה חל מחודש דצמבר 2000 ואילך (להלן יתרת ההלוואה) הוסיפו לעמוד בעינם חיובים חודשיים שוטפים לפי הסכם ההלוואה. הלווים נדרשו לסלקם לבנק כסדרם.

5.        בחודש מאי 2001 הוגש פסק-הדין לביצוע בתיק הוצל"פ (חיפה) 02-12786-01-5 (להלן תיק הפיגורים). ביום 18.11.2008 נסגר תיק הפיגורים לבקשת הבנק [נספח י"א ל- מ/1; ר' גם נ/1]. במקביל הגיש הבנק ביום 10.11.2008 בקשה למימוש המשכון על דירת הלווים בתיק הוצל"פ (חדרה) 12-09992-08-4 [להלן תיק המימוש; נספח ו' ל- מ/1]. תיק המימוש נפתח על-יסוד טענת הבנק כי חוב הפיגורים של הלווים מסתכם ב- 22,490.48 ש"ח ליום 31.10.2008 ואילו יתרת סכום ההלוואה לאותו מועד הינה סך של 97,913.95 ש"ח.

6.        אזהרה בתיק המימוש הומצאה לתובעת ביום 18.3.2009 [נספח 1 ל- נ/3]; מועד לפינויה מהדירה נקבע ל- 22.11.2009 [נספח א' ל- מ/1]. בתאריך 16.11.2009, ימים אחדים טרם הפינוי, הוגש הליך זה שלפני ועמו בקשה לעיכוב ההליכים בתיק המימוש עד להכרעה בהליך. בצו ארעי מיום 16.11.2009 עוכבו ההליכים בתיק המימוש. לאחר דיון במעמד הצדדים היה הצו הארעי לסעד זמני שיעמוד בתוקפו עד תום הבירור.

7.        להלן יידונו טענות התובעת שביסוד התובענה. בתוך כך אתן דעתי לטענות נוספות שהעלתה במהלך הבירור ובסיכום טענותיה, כמו גם להתנגדות הבנק לדיון בטענות הללו ולהכרעת ההליך בהסתמך עליהן בשל היותן בגדר הרחבת חזית אסורה.

ייאמר מיד: דין התובענה להידחות. התובעת לא הוכיחה טענות שבגינן פנתה לבית-המשפט למתן סעד ושבעטיין ניתן הצו הארעי. גם טענות חדשות שביקשה להעלות תוך כדי הבירור לא זכו לעיגון וביסוס ראייתי באופן שמזכה אותה בסעד המבוקש. נוכח התנגדות הבנק להרחבת חזית המחלוקת, התנגדות שבדין יסודה ויש לקבלה, יפים הדברים מקל וחומר.

ב.   גדר המחלוקת הטעונה הכרעה

1.        עתירתה של התובעת לסעד הצהרתי נסמכה על טענה אחת ויחידה, היא הטענה שפרעה את מלוא החוב בתיק הפיגורים ואינה חייבת לבנק ולו גם שקל אחד. התובעת קשרה בין סגירת תיק הפיגורים על-פי בקשת הבנק-הזוכה לבין פירעון החוב מושא תיק ההוצאה לפועל על-ידה [סע' 19-18 ו-21 לכתב-התביעה]. דברים ברוח זו מסרה גם בתצהיר שנתנה לתמיכת התובענה: " הנני להצהיר כי אני פרעתי מיידית את מלוא החוב בתיק ההוצל"פ הנ"ל ואולם רק ביום 18/11/08 הואיל ב"כ הבנק לסגור את תיק ההוצל"פ כנגדי [...]" [סע' 19 ל- מ/1]. התובעת הדגישה שמאז שנת 2001 היא משלמת את תשלומי ההלוואה כסדרם ואינה חבה לבנק דבר, ולא ברור לה מה מקור טענת הבנק כי היא חבה לו את הסכום שבגינו נפתח תיק המימוש [שם, בסע' 21-20].

טענות התובעת, כביטוין הגלוי והמפורש בכתב-התביעה ובתצהירה שנלווה אליו, נסמכו אפוא על שני ראשים: מן הצד האחד גרסה שפרעה פירעון מלא ומוחלט את החוב בתיק הפיגורים שבו הוגש לביצוע פסק-הדין שניתן נגדה; מן הצד האחר הטעימה שבמקביל לפירעון חוב העבר היא ממלאת אחר כל חיוביה כלפי הבנק ומסלקת את יתרת ההלוואה כסדרה מאז שנת 2001 ואילך.

2.        בכתב-התביעה ובתצהיר שבצדו לא הועלו טענות נגד הסכם ההלוואה, אף לא נגד הסכום החודשי בו חייב הבנק את התובעת מכוח ההסכם. היפוכו של דבר הוא הנכון: הסכם ההלוואה כפי שנחתם עם הבנק והתשלומים החודשיים בהם חויבו ומחויבים הלווים על-ידי הבנק בגינו היוו את הנחות המוצא שביסוד התובענה והתובעת לא ערערה עליהן. ודוק: התובעת הטעימה שהיא משלמת כסדרם את תשלומי המשכנתא השוטפים החלים לטובת הבנק, בין על-פי שוברי הבנק הנשלחים אליה ובין לפי בירור בסניף הבנק [סע' 3, 15 ו-25 ל- מ/1]. לא-זו-אף-זו, התובעת עתרה להצהיר שאין לממש את המשכון ואין לפנותה מהדירה כל עוד היא " [...] עומדת בתשלומי המשכנתא השוטפים החלים עליה עפ"י הסכם ההלוואה" [לשון סע' 27.2 לכתב-התביעה].

לא זו בלבד שלא הועלתה כל טענה התוקפת את שיעורו של החיוב החודשי שהושת על הלווים בידי הבנק במהלך השנים, או את הסכם ההלוואה משנת 1990 שבהוראותיו מעוגן אותו חיוב, אלא שטענות התובעת שעל-יסודן נפתח ההליך הניחו את תקפותם ונכונותם של אלה. יש בכך כדי להשליך על טענות שביקשה התובעת להשמיע בשלב מאוחר יותר, ללא עיגון הולם בכתב-התביעה ובתצהיר שניתן לתמיכתו, נגד הסכם ההלוואה ונגד החיובים שהושתו עליה מכוחו.

בסיכומיה העלתה התובעת לראשונה טענות נגד תוקפם של סעיפים שנכללו בהסכם ההלוואה. עוד ביקשה להישמע בטענות הכופרות בשיעור התשלום החודשי בו חויבה על-ידי הבנק במהלך השנים. כאמור, לטענות הללו אין זכר בכתב-התביעה. פשיטא שלו היה ההליך מובא לבירור בשמן של טענות כאלה הייתה התובעת עותרת להצהיר שיש לעכב את הליך המימוש ולאפשר לה לסלק את יתרת ההלוואה בסכום שהוא שונה מזה שבו חויבה מאז הועמדה ההלוואה בשנת 1990, באופן שיביא בחשבון טענות לבטלות סעיפים בהסכם ההלוואה כמו גם את בטלותם של חיובים שנכללו בחיוב החודשי השוטף שחל על הלווים עד פתיחת ההליך. לא זו בלבד שעתירה כזו לא הובאה בכתב-התביעה אלא שהתובעת ביקשה להצהיר על זכותה להגנה מפני הליכי מימוש המשכון כל עוד היא עומדת בתשלומים השוטפים החלים עליה על-פי הסכם ההלוואה.

3.        תוכנה וגדרה של המחלוקת העומדת להכרעה נלמדים גם מטיבה של הטענה שעל-יסודה הוגשה התובענה. עסקינן בטענת פרעתי; התובעת טענה שפרעה את מלוא החוב בתיק הפיגורים ובנוסף שילמה באופן סדיר את החיוב החודשי החל בגין יתרת ההלוואה. טענת פרעתי, אין משמעה אלא זאת שהטוען אותה מודה בחוב המיוחס לו וטוען לסילוקו, באופן שמפקיע דרישת תשלום נוספת שיסודה בחוב שנפרע. דברים אלה עומדים על מכונם בין שטענת פרעתי משמשת טענת מגן בפי נתבע ובין שהיא מועלית כטענת חרב על-ידי תובע (כפי שנעשה במקרה דנן).

טענת פרעתי שביסוד התובענה דנן הועלתה על-ידי התובעת כנגד החוב המיוחס לה בידי הבנק שבגינו נפתח תיק המימוש; דברים מפורשים בעניין זה הוצהרו בכתב-התביעה [שם, בסע' 4]. בטיעוניו במסגרת הדיון בסעד הזמני הטעים בא-כוח התובעת שהדין אינו מגביל חייב בהוצאה לפועל להביא לבירור טענת פרעתי בדרך הקבועה בסע' 19 לחוק ההוצאה לפועל אלא מאפשר לו לברר טענתו זו גם בבית-המשפט [עמ' 1 לפרוטוקול מיום 15.2.2010].